מודעות עצמית

מודעות-עצמית משמעה תשומת לב של האדם (או הקבוצה) אל עצמיותו: רגשותיו, מחשבותיו, צרכיו ותשוקותיו.

המודעות העצמית מלווה את האדם ברוב הפעולות הקשורות לחיי היום יום^[1]. על פי תפיסתו של פרויד חלקים נרחבים מהנפש שלנו נמצאים בלא-מודע, וישנן דרכים שונות בהן אנו יכולים להעלות לפחות את חלקן למודע.

לפי המשמעויות המקובלות בשפה המדוברת ובספרות, המודעות העצמית כוללת משמעויות נוספות, כגון היכולת לאינטרוספקציה, והיכולת של האינדיבידואל להבדיל עצמו מהסביבה ומאינדיבידואלים אחרים. מודעות-עצמית דומה בתפיסה ליכולת חישה וכוללת חוויה של העצמי.

מודעות-עצמית היא שאלה פילוסופית הקשורה לתודעת האדם.

חשיבות

תהליך שליפת המידע מהזיכרון האירועי, מחייב מצב של מודעות עצמית משום שהוא כולל זכרונות אישיים בעלי אופי אוטוביוגרפי^[2].

פיתוח מודעות עצמית היא הדרך העיקרית להבניית תפיסה מוסרית בשלה. זאת משום שהיא מאפשרת אימוץ התנהגות שאינה צייתנית ואינה מושפעת מדברי אחרים. בכך היא מונעת התנהגות קונפורמית הגוררת את האדם להתנהגות של עדר.

מודעות עצמית עשויה להוביל את האדם להבין את חולשותיו ולגרום לו לפשפש במעשיו ולהימנע מלהיגרר להתנהגויות שאינן הולמות, וגם להבין את הסיבות האמיתיות המודחקות שמשפיעות על מצב רוחו. באופן זה, היכולת של האדם לשאוב תגמול מעצמו ולא להיות תלוי בתגובות ובתגמולים של אחרים, היא המאפשרת לו בשלות מוסרית^[3].

מודעות עצמית וחוויית הזרימה

חוויית הזרימה מאופיינת בריכוז של כל משאבי הקשב וההכרה אל עבר הפעילות המבוצעת. כתוצאה מכך התודעה של האדם מתאחדת עם הפעילות. מצב זה גורם לאובדן זמני של המודעות העצמית, אשר בעקבותיו נוצרת תחושת חופש המאפשרת לאדם לפרוץ את גבולות הדימוי העצמי שלו^[1].

קְשיבוּת, או, מודעות קשובה (Mindfullness) מביאה את האדם להתרכז בכאן ועכשיו של הפעולה או החוויה של ההווה.

מודעות עצמית תכונתית

ערך מורחב – מודעות עצמית תכונתית

מודעות עצמית תכונתית (באנגלית: Self-consciousness) היא הנטייה למיקוד הקשב של האדם בעצמו, המוביל למודעות מוגברת לגבי איך הופעתם או מעשיהם נתפסים בעיני אחרים.^[4] תחושה לא נעימה של מודעות תכונתית עלולה להתרחש כאשר האדם מרגיש שצופים בו, התחושה ש"כולם מסתכלים" עליו.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

^ ¹ ² אשר משיח, קורין ספקטור ואורלי רונן (2004). לחנך לפנאי. רעננה: מכון מופ"ת.
^ יונתן גושן־גוטשטיין ודן זכאי (2006). פסיכולוגיה קוגניטיבית - כרך ב – זיכרון. רעננה: האוניברסיטה הפתוחה.
^ רות וולף, (2008). אתיקה טובה לעסקים. ירושלים: הוצאת ראובן מס.
^ Allan Fenigstein, Michael F. Scheier, Arnold H. Buss, Public and private self-consciousness: Assessment and theory., Journal of Consulting and Clinical Psychology 43, 1975-08, עמ' 522–527 doi: 10.1037/h0076760

[לחנך_לפנאי-1] ¹ ² אשר משיח, קורין ספקטור ואורלי רונן (2004). לחנך לפנאי. רעננה: מכון מופ"ת.

[קוגניטיבית-2] יונתן גושן־גוטשטיין ודן זכאי (2006). פסיכולוגיה קוגניטיבית - כרך ב – זיכרון. רעננה: האוניברסיטה הפתוחה.

[טוב_לעסקים-3] רות וולף, (2008). אתיקה טובה לעסקים. ירושלים: הוצאת ראובן מס.

[:0-4] Allan Fenigstein, Michael F. Scheier, Arnold H. Buss, Public and private self-consciousness: Assessment and theory., Journal of Consulting and Clinical Psychology 43, 1975-08, עמ' 522–527 doi: 10.1037/h0076760

[1]

[2]

[3]

[4]